בעלי נלקח ממני בטרם עת לאחר מחלה קשה וממושכת. בעיצומו של הצער, הרגשתי אבודה ובודדה, לא בטוחה לאיפה לפנות או מה לעשות הלאה. אבל, אז בית חב"ד נכנס לחיי והביא אור לחושך.

הם לא רק סיפקו לי תמיכה כלכלית, אלא הם הציעו לי הדרכה, עידוד ואוזן קשבת. הם החזיקו אותי כשהרגשתי שאני לא יכולה להמשיך והזכירו לי שאני לא לבד במסע הזה. האהבה והחסד שהם הראו לי עזרו לרפא את הלב השבור שלי ונתנו לי את הכוח להמשיך.

אני אסירת תודה לנצח לבית חב"ד על ההבדל שהם עשו בחיי בתקופה הקשה. התמיכה, הנתינה והמסירות שלהם תמיד ישארו ויזכרו אצלי בלב.

תודה לבית חב"ד, על התקווה לעולם טוב יותר של חסד, נתינה ואהבה ללא תנאים.

מצוקתם של הנזקקים במושבה שלנו צובטת את הלב. אלמנות נאבקות להסתדר, הקשישים נשכחים, וניצולי השואה נושאים את כובד החוויות הטראומטיות שלהם. בדידות היא מגיפה אילמת שפוגעת באינספור אנשים.

אנשים אלו זקוקים לתמיכה כלכלית ורגשית כאחד, אך לעיתים קרובות אינם שמים לב אליהם ואינם נשמעים. קל להיקלע לחיינו ולהתעלם מההתמודדויות של הסובבים אותנו, אבל חשוב לזכור שלכל אדם יש סיפור ומאבק.

אלמנות, שאיבדו את בן זוגן לחיים, מתמודדות עם אתגרים רבים, כולל חוסר יציבות כלכלית ומצוקה רגשית. קשישים, שנתנו כל כך הרבה לקהילה שלנו, מתמודדים לעתים קרובות עם ירידה בבריאות ומשאבים מוגבלים. ניצולי שואה נושאים איתם את הזיכרונות הטראומטיים של אחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה האנושית.